שחקנית. לסבית. פלסטינית. אחות. ישראלית. כותבת שירה. יוצרת פרינג'.

מעט מבולבלת אך עדיין חדורת מטרה הפניתי את תשומת ליבי לנשים הנהדרות שבחרו להיחשף ולחלוק מעט מתחושותיהן ומנשמתן. היה לי קשה להתעלם מהעובדה הפשוטה שכל הנשים חוות את אותה החוויה האלימה של חיים במרחב פרוץ וגברי. הטקסטים שהושמעו במהלך האירוע והחוויות האישיות של כל אחת מהדוברות רק חיזקה אצלי את הפחד מהידוע לי: שכל אישה באשר היא עוברת בשלב כזה או אחר בחייה מסכת של התעללות ואלימות, פיזית ומילולית ואין לנו למי לפנות ולאן לברוח. זה גרם לי לתחושת עצבות אדירה.

סמירה סרייה

"היא מרביצה חזק, אולי יפול ותישכח."

מאשה אברבוך

ילידת ברית המועצות. גרה בתל אביב. לומדת ומתרגלת בבן גוריון בבאר שבע. פמיניסטית.

© כל הזכויות שמורות

י אפשר להתעלם מכך ששם האירוע נגזר מהשם של "מונולוגים מהוואגינה", מחזה אשר נכתב על ידי איב אנסלר בניו יורק והמורכב מרצף של מונולוגים המוקראים על ידי נשים. כל מונולוג מתייחס לוואגינה מזווית מיוחדת, כמו יחסי מין, מחזור חודשי, אהבה, אונס, מילת נשים, אוננות, לידה, ואורגזמה. המונולוגים מנסים להראות שאיבר המין הנשי יכול לשמש כמוקד של כוח וגאווה. המילה כוס, לעומת זאת, טומנת בחובה אסוציאציות מלוכלכות ובזויות אשר מוכרות לכולנו והגיע הזמן להפסיק לפחד ממנה. לכן, האירוע נקרא "מונולוגים מהכוס", כיוון שהמילה וואגינה היא מילה מכובסת ורפואית אשר גורמת לנו לאבד את היחס האנושי לאיבר הזה. כמו שאנחנו לא מפחדים מהמילה זין והיא לא מעוררת בנו הרגשת אי נוחות כללית, מדוע שהמילה כוס תהיה כל כך שנויה במחלוקת?

א

אנה פיבוברצ'יק
​נולדה בקזחסטאן וגדלה בהרצליה. בוגרת תואר ראשון בחינוך, תקשורת וקולנוע בסמינר הקיבוצים. בצבא שירתה במשרד הביטחון. לבנתיים עוסקת בעיקר בצילום דוקומנטרי אך חוטאת גם בסטילס.

אודות הכותבת:

"כמה פעמים לא אמרת "לא" כדי לא לעבור אונס?"

ההגעה שלי לאירוע הייתה מלווה בחרדה מינורית בקשר לאיחור הלא כל כך מינורי שלי ולאחר מכן ברגשות מעורבים כלפי האימג'ים אשר ראו עיניי, שהוטחו בי מעל קירות חלל הכולי עלמא. התמונה הראשונה שתפסה את עיניי היא תמונת "מקור העולם" של גוסטב קורבה, צייר צרפתי מהמאה ה-19.
ראשית שאלתי את עצמי: למה צריך להציג תמונות של כוס כדי לתת גושפנקא סופית לכך שהאירוע פמיניסטי? האם העובדה שממש לנגד עיניי יש שקופית של אצבעות הנעות על תמונה של כוס פתוח לרווחה תורמת לתחושת השליחות הפמיניסטית שלי? בשביל מה זה? איזו מטרה זה משרת?
וכאן מגיעה הדילמה שלי: מצד אחד הראש הפמיניסטי שלי אומר לי, כוס זה סבבה, אחלה איבר, אין בו שום דבר מלוכלך או בעייתי או מביך. ומצד שני, תמונתו על הקיר עם האצבעות הבוחשות בו עוררה בי, ומן הסתם לא רק בי, אי נוחות. אז למה? 

מאת:  אנה פיבוברצ'יק

בנובמבר 2015 נכחתי באירוע בשם "מונולוגים מהכוס" בניהולה של יעל משעלי. האירוע התקיים בבר בשם "כולי עלמא" בתל אביב וכלל ספוקן וורד, קטעי שירה מקוריים וקטעים מוזיקליים. 

"מונולוגים מהכוס"

A visitor takes a picture with a phone of Gustave Courbet's 1866 "The Origin of the World," painting which depicts female genitalia at Musee d'Orsay museum, in Paris, France, Friday, Feb. 12, 2016.

לא סתם

אנה

חזיה
רחם
תחתונים
   

עמוד בית
הכותבים
אודות הפרויקט

אימייל

גוגל פלוס

טוויטר

פייסבוק

"ולמה כוסעאמק לא יכול להפוך מקללה לברכה?"

כותבת ופעילה פמיניסטית וקווירית. מרצה למגדר וחוקרת מיניות ותיאוריה קווירית. פרפורמרית ומשוררת.

יעל משעלי

מעבר לתחושת ההזדהות ולרגש הרב שעלו בי, ניסיתי לשים גבול דמיוני בין הפרובוקציה לבין התועלת. מאז הגל הראשון של הפמיניזם נשים נלחמות, לעיתים באמצעים קיצוניים ורדיקליים, בזכות שלהן להיות שוות. כמובן שהתקדמנו מאוד מאז ימי המלחמה על זכות הבחירה, אך השאלה שעולה אצלי היא עוד כמה נצטרך להילחם ובאיזו דרך עלינו לעשות זאת? והאם אולי אני רכה מדי? אולי אני זאת שעדיין לא מספיק מוכנה להקריב את עצמי על מזבח הפמיניזם והאם אי פעם יהיה מוכנה לכך?