© כל הזכויות שמורות
אני לא יודעת אם אני רוצה ילדים. מצד אחד, אני מתמוגגת מכל תינוק שנקרא אל דרכי, אני מנשנשת כפייתית של פעוטות ואני חולה על לשבת עם ילדים ולגלות את העולם הפנימי הכל כך מדהים שלהם. אבל מצד שני, אני לא כל כך בטוחה שאני רוצה אותם יחד איתי במשך 24 שעות, לנצח נצחים.
וגם כשאת כבר הופכת להיות אמא, ההערות לא נגמרות: "מתי עוד אחד?", "שמת אותו אצל בטפלת בגיל כזה קטן?", והגדול מכולם: "למה את מניקה/לא מניקה?". השאלה האחרונה היא דוגמא מצוינת לעובדה שלא משנה מה תבחר האישה לעשות, היא תמיד תקבל הערות על כך. אם את לא מניקה אז את פוגעת בילד שלך ומונעת ממנו מערכת חיסונית תקינה, אם את כן מניקה אז את צריכה לשבת בחדר הנקה מעופש או בשירותים של הקניון (שחס וחלילה לא יראו לך את השד), ואם את כבר מניקה בציבור אז מה שאת עושה הוא "מגעיל". בתוספת לזה את המטפלת העיקרית בילדים כי בעלך בעבודה (יש לך עבודה כמובן, אבל שלו חשובה יותר) והרי אין לו מושג איך לתפעל את הילדים שלו, וככה אנחנו ממשיכים את המעגל האין סופי הזה של חוסר שוויון בין גברים לנשים (ושאני לא אתחיל לדבר על משחקי הילדים שמחולקים לקטגוריה של בנים ושל בנות).
אני חושבת שהגיע הזמן שאנשים יכנסו לתחתונים ולרחם אחד של השני(ה). הגיע הזמן שלכל אחד ולכל אחת תהיה את זכות הבחירה לחיות את החיים שלהם כפי שנוח להם, מבלי שידברו עליהם מאחורי או לפני הגב. העולם והאנשים שחיים בו חייבים להבין שלא כולם בנויים לדפוס הרגיל של נישואים מונוגמיים וילדים וזה ממש לא מתאים לכולם. ואני? עדיין לא החלטתי מה מתאים לי, אבל אשמח שיפסיקו לאחל לי זיווג בכל הזדמנות או את המשפט המרושע "בקרוב אצלך".
מאז שהגעתי לגיל שבו אפשר להתחיל, הדבר שהכי הפחיד אותי בתור נערה היה להיכנס בטעות להריון. אם המחזור שלי היה מאחר בכמה שעות הייתי נכנסת לסטרס ולחרדות, והחברה הקרובה שסביבי תמיד הזכירה לי שנערה שנכנסת להריון היא נערה שסרחה. ברגע שהגעתי לגיל 23, פוף! הכל השתנה. כל מה שהתחיל לעניין את אמא שלי ואת סבתא שלי זה מתי אני הולכת להתחתן ומתי כבר אני אלד ילדים. ההסברים ההגיוניים של "אני צעירה מדי", "אין לי זוגיות עדיין" או "אני לא רוצה ילדים כרגע" לא התקבלו בעין יפה כי איך זה יכול להיות שאישה צעירה בגילי לא רוצה ילדים! וזה מה שאני לא מבינה: התפקיד העיקרי שלי זה להוליד תינוקות? בשביל זה נבראתי? ואם לא בא לי? הם חמודים נורא, אבל לא בא לי בטוב עכשיו. ומה לגבי נשים שלא יכולות ללדת? אז הן פחות נשים כי אין להן ילדים? מה זאת הנורמה החברתית ההזויה הזאת?! הרי שעון ביולוגי זה משהו שהומצא במאה הקודמת והמושג הזה כבר לא רלוונטי לזמנים המודרניים! אז למה, בכל זאת, נשים מרגיש לחץ להביא ילדים לעולם בגיל יחסית מוקדם?
ם לדבר בכנות, אני מרגישה מעט לחץ בחזה. כמעט כל החברות שלי מאורסות או נשואות, ובהיותי הרווקה שלנצח תישאר עם שמונים חתולים, אני מרגישה מעט מחוץ למשחק. כאילו אני כבר לא בחבורה של המקובלים. והאמת היא שאני אפילו לא רוצה להתחתן בשלב זה בחיים, יש לי עוד המון מטרות אחרות חוץ מלעמוד מתחת לחופה, אבל יש משהו באוויר הזה, משהו בשינוי סטאטוס הזה של הסובבים אותי, שפשוט מכניס אותי לחרדה. האם אשאר לבד לנצח? האם אני אמצא את האחד? והכי מפחיד אותי, שאלה המחשבות הכי פחות פמיניסטיות שהיו לי מזה שנים.
א
אודות הכותבת:
"עד מתי גברים יכולים לעשות ילדים ומתי נשים צריכות לעשות ילדים?"
מאת: אנה פיבוברצ'יק
אז לא הבנתי, עכשיו התפקיד העיקרי שלי זה להוליד תינוקות? ואם לא בא לי? ולפני שאני יולדת אני חייבת להתחתן? ואם אני אבחר להניק, אז אסור לי להניק בציבור?
מי בכלל קובע את הדברים האלה?
ילדים ועכשיו!
אז כמה ילדים אמרת שאת רוצה...?
לא סתם
אנה
חזיה
תחתונים
כוס
אימייל
גוגל פלוס
פייסבוק
אנה פיבוברצ'יק נולדה בקזחסטאן וגדלה בהרצליה. בוגרת תואר ראשון בחינוך, תקשורת וקולנוע בסמינר הקיבוצים. בצבא שירתה במשרד הביטחון. לבנתיים עוסקת בעיקר בצילום דוקומנטרי אך חוטאת גם בסטילס.
